All images and excerpts from the comic “Beautiful Darkness” (Jolies Ténèbres) are used for review and commentary purposes only. The original work is written by Fabien Vehlmann and illustrated by Kerascoët, and was published by Dupuis (France) and by English publisher Drawn & Quarterly. ALL RIGHTS RESERVED.
סקירה מאת: מגאנה-קון👓 (Megane-kun)
שם: Beautiful Darkness
שם מקור: Jolies Ténèbres
שפת מקור: צרפתית
כתיבה: פביאן וֵלְמן (Fabien Vehlmann)
איור: צוות האמנים הקרויים יחד קרס (Kerascoët) – ששמותיהם הם מארי פומֶפְּיוּי (Marie Pommepuy) וסבסטיאן קוסֶה (Sébastien Cosset).
שנת הוצאה: 2009
שם הוצאה לאור: Dupuis
מספר כרכים: 1 (94 עמודים)
ממשיך/נגמר: נגמר
קטגוריה: קומיקס עולמי – אירופאי
קהל יעד: +18
⚠️אזהרת תוכן: היצירה מכילה תכנים גרפיים כגון אלימות, התעללות, אכזריות, דם, רצח, גופות ואימה פסיכולוגית ולכן אינה מתאימה לקוראים מתחת לגיל 18.
ז'אנרים:
תת ז'אנרים נוספים: בניית ציוויליזציה, סאטירה, אלגוריה, אנרכייה
מד ספוילר: גבוה!
מילות פתיחה:
ביקשתם קומיקס אירופאי – קיבלתם!
אל תתנו לסגנון הציור החמוד והילדותי להטעות אתכם.ן. הרומן הגרפי Beautiful Darkness הוא לא עוד אגדה מתוקה — אלא סיוט עטוף בצבעי פסטל.
זהו אחד מכותרי קומיקס האימה המפורסמים והמדוברים ביותר בעולם, עם סיפור פשוט אך מטריד, אכזרי, אבסורדי ובלתי צפוי. הקומיקס עורר אינספור תיאוריות ופרשנויות מצד מיליוני קוראים ברחבי העולם.
פרסים ושבחים:
בשנת 2014 נבחר הרומן על ידי אתר Publishers Weekly כאחד מעשרת הרומנים הגרפיים הטובים של השנה, ונכנס לרשימת "ספרי השנה" של מגזין The Atlantic, שתיאר אותו כ"ספר הילדים הכי מטריד שתראו – והוא בכלל לא לילדים". בנוסף, זכה להכרה מיוחדת על סגנונו הוויזואלי יוצא הדופן בפסטיבל הקומיקס הבינלאומי Angoulême בצרפת, ונכלל גם ברשימת "הקומיקסים העצמאיים הטובים של העשור" של אתר ComicsAlliance.
למי מיועדת הסקירה?
בניגוד לסקירות אחרות בהן אנו משתדלים לא לעשות יותר מידי ספוילרים, בסקירה הזו אכנס לעומקו של הרומן הגרפי המרתק, כי פשוט יש כל כך הרבה על מה לדבר. הסקירה מומלצת בעיקר לאלו שכבר קראו את הקומיקס, ורוצים לשמוע תיאוריות ופרשנויות על הרעיון שמאחורי היצירה.
אם לא אכפת לכם מספוילרים, אתם מוזמנים לקרוא את הסקירה, או שאם תרצו – תוכלו לקרוא אותה דווקא לאחר קריאת הקומיקס (באופן דיגיטלי או פיזי), מכיוון שלאחר הקריאה הראשונה משאיר הקומיקס הרבה מאוד סימני שאלה.
תקציר:
העולם מתמוטט. ילדה קטנה מתה ביער, ומגופה יוצאים יצורים קטנטנים שנראה כי כל הזמן הזה חיו בתוכה. בראש היצורים עומדת הנסיכה אורורה, המנסה להנהיג את היצורים לחיות בקומונה תחת ציוויליזציה ישרה, שיתופית והוגנת.
לצערה של אורורה, המנהיגות טובת הלב שלה לא עובדת. היצורים הקטנים מתגלים כיצורים ילדותיים וברברים, הפועלים בטיפשות ואף באנוכיות ובאכזריות.
לא הטוב מצליח להנהיג, אלא דווקא החזק והאכזר, ואורורה עוברת מסע של הישרדות, התבגרות והתפכחות אל המציאות והעולם האמיתי…
דירוג ופרשנויות
רעיון עלילה:
ילדה שמתה ביער ומגופתה יוצאים יצורים שחיו בתוכה הבונים ציוויליזציה – יש יותר מקורי ומעניין מזה? לא נראה לי שיש צורך להרחיב כאן בנימוק. במהלך הסקירה, תקבלו הסבר מרחיב לגבי עד כמה רעיון העלילה הוא גאוני, אבל בתור התחלה, אותי הרעיון הזה תפס מיד.
ביצוע העלילה:
הכיוון האפל אליו זורמת העלילה כבר מהעמודים הראשונים של הקומיקס הוא לא צפוי בהשוואה לסגנון הציור ולעיצוב הדמויות המוצגות. אין רגע משעמם וכמעט לכל סיטואציה שנראית פשוטה ומטופשת יש הסבר.
הדמויות החמודות מתגלות כבעלות צדדים אפלים – או אפילו כמייצגות צדדים אפלים.
זהו אחד הספרים שככל שתקראו יותר פעמים, תגלו יותר ויותר מסרים חבויים.
עיצוב הדמויות:
נכון, לא כל דמות בנויה באופן עגול ומוגדר לחלוטין – אבל כל כך הרבה מהדמויות מייצגות באופן מובהק חלק מסוים באופי שלנו כבני אנוש, או תפקיד מסוים בחברה.
אורורה
אורורה מייצגת את דמות "האני" של הילדה שמתה.
איך אנחנו יודעים בוודאות שאורורה מייצגת את האני האמיתי – ה"אגו" – של הילדה?
לצד גופתה של הילדה נותרו גם החפצים שלה – ילקוט, קלמר, מחברות וכלי כתיבה.
בשלב מסוים בעלילה, בנתה אורורה עם כמה דמויות נוספות "אוהלים" ממחברות שכנראה נפלו מהילקוט של הילדה. על אחת המחברות היה כתוב "אורורה", ואחת הדמויות שאלה "מי זו אורורה?" ואורורה ענתה בגאווה "אני!".
כמובן שבשלב הזה כבר ידענו את שמה של הדמות של אורורה, אך מכיוון שהמחברת שייכת לילדה והשם שעיטר אותה היה "אורורה", אנו מסיקים שאורורה מייצגת את דמות הילדה, כיצד הילדה רואה את עצמה או כיצד הייתה רוצה להיתפס על ידי העולם. גם אם אורורה מייצגת איזו שהיא דמות דמיונית שהילדה אוהבת וזהו לא שמה האמיתי של הילדה, נראה כי כך הילדה רצתה לתפוס את עצמה.
דמותה של אורורה עושה מסע מאישיות בעלת נפש גבוהה וביטחון עצמי גבוה, לאישיות בעלת נפש "נמוכה" יותר והישרדותית.
כלומר – המגמה בעלילה היא מגמת ירידה. כמו בחיים, כאשר אנו מתחילים כילדים תמימים המלאים בעצמם, החושבים ש"כל העולם לרגלנו" ושאפשר להשיג כל מה שנרצה אם רק מתאמץ ונעבוד בשביל זה.
לאחר מכן, אנו גדלים להיות מבוגרים, ומבינים שלפעמים את מה שאנו רוצים צריך לקחת – ולא תמיד בצורה הוגנת – ושלא כל מה שאנו רוצים יהיה בסוף שלנו.
אורורה מתחילה כנסיכה תמימה שכל מה שהיא רוצה הוא להנהיג את החברה מתוך מקום טוב ואכפתי.
היא עוזרת לדמויות להקים מין "כפר קטן", יוצרת קשרים עם בעלי החיים השכנים על מנת לקבל מזון, מלמדת את היצורים לבנות ולהקים מבנים ואפילו מתכננת סוג של "מסיבת גיבוש" ליצורים הקטנים עם חיות היער. היא רוצה להצליח במנהיגות שלה, אך מתוך מקום של מנהיגות טובה אמיתית המגיעה להצלחה דרך עבודה קשה.
בהמשך, מבינה אורורה שהתבדתה ושהמנהיגות לה מצייתים מרבית היצורים היא דווקא מנהיגות חזקה ואכזרית, המנמיכה את הזולת ובכך גורמת לו להרגיש חלש ולציית לשולט – החזק והאכזר.
הנסיך הקטור
בתחילת הסיפור נראים אורורה והקטור משוחחים על נשף שנפגשו בו. במפגש הזה יש רמיזה ל"זוג מהאגדות" – לדוגמה אגדות דיסני בהן יש נשף כמו "סינדרלה", או רמיזה לנסיכה אורורה מ"היפיפייה הנרדמת".
בפגישתם הרומנטית, משעשע שהנסיך הקטור מבקש מאורורה לשתות שוקו. זוהי עוד רמיזה לכך שמדובר בתפיסתה של ילדה צעירה, המושפעת מאגדות על נסיכים ונסיכות – אולם בגלל שהיא קטנה, בראשה הנסיך יבקש שוקו ולא קפה, כי כן, על פי ההיגיון בגיל הזה, שוקו זה הכי טעים, וגם כי סביר להניח שילדים בגילה, הנתפסים בעיניה כ"נסיכים הפוטנציאלים עבורה", יעדיפו שוקו.
בהמשך העלילה, הקטור הנסיך מתגלה כאחד המדבר יותר משהוא יכול באמת לעשות, כילדותי וכעצלן, ובסצנות רבות בסיפור אנו רואים אותו מפלרטט עם דמויות נשיות אחרות, למרות שעד שלב מתקדם, אורורה בטוחה שהיא האחת שלו.
ייתכן כי הקטור הנסיך מייצג את החלום על "הנסיך מהאגדות" שמתפוצץ – כלומר, אין נסיכים אמיתיים במציאות (במובן של "הנסיך מהאגדות" או "האביר על הסוס הלבן"). אם אורורה "תתעורר" – כמו אורורה, היפיפייה הנרדמת – ותצא מהבועה שלה, היא תבין שאת מה שהוא תמיד אומר לה הוא אומר גם לכולן.
פלים
בתחילת הסיפור, דמותו של פלים היוותה כמעין עוזר אישי לאורורה. הוא שירת אותה ואת הנסיך בדייט שלהם, וכשאורורה החלה להקים את הקומונה במרכז היער, סייע לה כעוזרה האישי, ואורורה אף נהגה בו כמו מנהיגה אמיתית כאשר הודתה לו על העזרה והאצילה עליו סמכויות.
ככל שהעלילה מתקדמת, התפקיד של פלים כ"קרוב למנהיגות" עולה לו לראש. הוא מרמה חלק מהדמויות ולוקח יותר אוכל לעצמו – כמעין אלגוריה לשחיתות בעמדת הנהגה או עמדה הקרובה להנהגה. כשהוא רואה חפץ מסוים שהוא רוצה אצל דמות אחרת הוא מצווה עליה לתת לו אותו, הוא מזלזל בדמויות המראות כלפיו הערצה ואף מקריבות את עצמן למענו ומתחיל לחלק הוראות אשר סותרות את מה שרצתה אורורה, על פי רצונו – כלומר, מנצל את הסמכות שקיבל ממנה ומזלזל בה.
לבסוף, עוזב פלים את אורורה לטובת ההנהגה החזקה והאכזרית. הוא כבר לא נאמן לה, אלא נאמן אל המנהיגה החדשה, כי אין כמו להיות קרוב אל הצלחת.
זלי
זלי מייצגת מנהיגות חזקה, אכזרית ומדכאת הנובעת מנרקיסיסטיות ואנוכיות. בהתחלה היא מציגה את עצמה כנסיכה חלשה, מפונקת ובכיינית שצריכה שכל הבנות יעזרו לה להסתרק, לתפור שמלה – ולמעשה, בכל דבר. תוך כדי, זלי מתאכזרת ומקטינה את הסובבות והסובבים אותה, וכך גורמת לכולם לזלזל בכולם (מלבדה, כמובן) ולהבין שהם זקוקים לה.
בדרך זו, הולכות ומתרבות הדמויות סביבה, וזלי הופכת למנהיגה החדשה של הקומונה, לה מצייתים מרבית היצורים, גם כאשר היא מבקשת מהם לבצע פעולות אכזריות.
בקיצור – זלי היא מלכת הכיתה הכלבה, שגם מתחתנת בסוף עם הנסיך הלא יוצלח.
"המשוגעת"
(לא ניתן לדמות שם ספציפי)
דמות ה"משוגעת" לא לקחה חלק גדול בעלילה, אבל תפקידה בה חשוב ביותר.
קיימת התאוריה שהמשוגעת מייצגת את "האני הפרימיטיבי והאינסטינקטיבי" באישיותנו – כלומר, הצד החייתי. בניגוד ליתר היצורים הקטנים שעוזבים את גופת הילדה ועוברים אל החיים שביער, הילדה המשוגעת מסרבת לעזוב את גופת הילדה המתה, וכשמנסים לגרום לה לעזוב היא צורחת בפחד ואימה.
הבעת הפנים של המשוגעת נראית כל הזמן חרדה ומפוחדת. היא ישנה בתוך גולגולת הגופה, ומשום שמעולם אינה עוזבת אותה, אף ניזונה מהתולעים שסביבה.
ייתכן כי המשוגעת מייצגת את החצי השני והפחות "מתורבת ואנושי" של הילדה שמתה ביער. אם אורורה היא האגו – המשוגעת היא האינסטינקט הפנימי, כלומר החלק החייתי והקדמון ביותר.
אחת הסצנות המסתוריות והמעניינות ביותר ברומן הייתה סצנה בה המשוגעת חולמת חלום בו הילדה המתה מעולם לא מתה. בחלום נראית הילדה בחיים, ישנה בקרחת היער. לאחר מכן היא מתעוררת, מביטה סביבה, מהלכת ביער ועוזבת.
המשוגעת מתעוררת בפחד מהחלום וצועקת שהיה לה סיוט, אפילו שלמראית עין לא היה שום דבר מפחיד בחלום.
ייתכן גם כי המשוגעת מייצגת את הפחד מלהתבגר (במראה החיצוני שלה היא נראית כמו תינוקת), הפחד מ"עזיבתה" של הילדות והפחד מלצאת אל החיים הבוגרים. הרי עבורה, לעזוב את המקום הבטוח שלה הוא הדבר המפחיד ביותר. יכול להיות שגם מסמלת את הפחד מלהתגבר על הטראומה ולהמשיך הלאה (המוות שחוותה הילדה שמתה).
סימן נוסף לכך שארורה והמשוגעת מייצגות את שני הצדדים של אותו המטבע – הוא שבמצבים בהם אורורה חוותה רגשות כעס וחרדה או הגיבה בזעם לסיטואציות מסוימות, שיערה הפך לרגע לפרוע יותר ועיניה לפתע נראו מבוהלות וכחולות כמו של המשוגעת. ממש כאילו "האינסטינקט" או "הצד החייתי" השתלט עליה, מה שבעצם אומר – שהילדה המשוגעת, החלק הקדמון, היא חלק ממנה. אלו למעשה שני חלקים של אותו אדם.
דוגמה לכך היא סצנה בה אורורה, שאוהבת את כל חיות היער ומנסה להסתדר איתן, ראתה זבוב, ולפתע החלה לבכות ולחוות מעין התקף חרדה קטן, ואמרה "אני לא אוהבת את הזבוב הזה". בסצנה לאחר מכן, נראו המוני זבובים הטורפים את גופת הילדה המתה.
ג'יין
ג'יין היא דמות השורדת, הנודדת, העצמאית והבודדה, שלא סומכת על שאר היצורים ויוצאת למסע לבדה אל היער עם זוג מספריים על הגב.
ג'יין לא מופיעה הרבה בסיפור, אך כשהיא מופיעה, אורורה מעריצה אותה מאוד על אופייה החזק והאמיץ, ואף מועדת לביצוע מעשה אכזרי הנוגד את אישיותה בשלב הזה של העלילה – כאשר ג'יין מבקשת ממנה לגזור עם מספריים כנפיים של ציפור חיה.
אופייה של אורורה הוא טוב ונוגד את המעשה, אך כאשר דמות שהיא מעריצה מבקשת ממנה לבצע מעשה אכזרי, היא מבצעת את המעשה מבלי להתלבט על כך יותר מידי.
המקרה הזה מזכיר את אפקט העדר. אנו רוצים בחברתם של אנשים, ולכן אנו מקבלים על עצמנו את צורת החשיבה שלהם, ואף נוטים להצדיק אותם – כי אין סיכוי שהאדם המדהים והחזק הזה שאנו מעריצים טועה.
טימות'י
טימות'י מייצגת את הדיכאון, השנאה העצמית וחוסר הביטחון. מבחינת סגנון הציור, היא הדמות הדומה ביותר לאורורה, ואף נראית קצת כמו גרסה נוספת שלה – גרסת הנערה המתבגרת המלנכולית עם השיער השחור והארוך.
טימות'י היא הדמות הנחמדה ביותר מבין כל היצורים הקטנים. למרבה הצער – המגרעות היחידות של טימות'י הן חוסר הביטחון, הדיכאון והשנאה העצמית שהיא חשה כלפי עצמה. היא לא רואה בעצמה שום דבר טוב, למרות שאנו כקוראים יכולים לראות שהיא הדמות האנושית ביותר ובעלת החמלה הגדולה ביותר, שכן לא רק שהיא נחמדה, היא גם מטפלת במסירות בתינוק שמצאה ביער.
לאחר שזלי נטפלת אליה ומתגלה כי לטימות'י חסרה עין, וכנראה שזו אחת הסיבות שטימות'י שונאת את עצמה – היא אומרת על עצמה: "אני מפלצת. אני לא ראויה לחיות כאן אתכם". זלי כמובן מנצלת את ההזדמנות ואומרת "את צודקת. את צריכה למות.", ומצווה על חברותיה – או יותר נכון, הנתינות שלה – לקבור את טימות'י חיה, וטימות'י נענית לכך ברצון ולא מראה התנגדות כלל.
המסר הוא כמובן שהשנאה העצמית משמשת ככלי עבור האכזריים נגדנו. אם לא נראה בעצמנו את הצדדים הטובים ואם לא נגן על עצמנו, אלו המחפשים לפגוע בנו ינצלו זאת מבלי לחשוב פעמיים.
הענק
בזמן שאורורה רוחצת באגם, מהלך לפתע ענק – או למעשה, גבר בן אנוש בוגר – ביער. מעניין שאורורה פוגשת בו דווקא כשהיא עירומה לחלוטין. הוא מדלג מעליה מבלי להבחין בה, וממשיך ללכת.
יש האומרים שהמפגש בין אורורה לבין הענק מסמל מיניות, או אפילו מרמז על כך שהענק היה זה שרצח את הילדה, וייתכן שגם תקף אותה מינית. סיבה נוספת לתיאוריה שתקף או רצח את הילדה, הוא שבביתו של הענק יש בובה שבורה ומפורקת הדומה לילדה המתה – שמצד אחד ייתכן ששייכת לילדה, ומצד שני ייתכן שמרמזת על גופתה של הילדה.
זו עדיין רק תיאוריה, ואישית לא ראיתי הרבה סימנים המרמזים על כך שרצח את הילדה. הדבר המעניין הוא שהענק עוסק בצייד. הוא מהלך ביער, אך מעולם לא הרים את גופתה של הילדה, אלא הותיר אותה שם להירקב.
"הילדה הרעבה"
(אין לדמות שם ספציפי)
דמות הילדה הרעבה היא הרבה יותר גדולה משאר היצורים הקטנים בממדי הגוף, והיא גם תמיד רעבה. אפשר לומר שהיא מייצגת גרגרנות, יצרים וחוסר דחיית סיפוקים. בשלב מסוים היא אפילו אוכלת את אחת הדמויות, ולבסוף גם מביאה למותה של עצמה כשנכנסת למקום צר מידי בשביל לאכול ואז לא מצליחה לצאת.
יתר הדמויות המשניות
חלקן רעות יותר וחלקן פחות, אך רובן ברבריות ופועלות באכזריות ילדותית כאשר פוגעות בחיות קטנות ואפילו אוכלות יחד את גופת העכבר המת שתקפה אורורה. בפעמים רבות, דמויות מגיבות באדישות והבנה כלפי פעולות אכזריות המתבצעות מולן על ידי דמויות אחרות.
חלק מהדמויות נועדו בשביל להציג לנו מצבים מסוכנים העלולים לקרות ביער. דמויות רבות נטרפות על ידי חיות היער, אחת הדמויות נעקצת מצמח רעיל וממשיכה להתנפח ולחלות ככל שהעלילה ממשיכה, דמות מסוימת נכנסת בין גוזלים שבקן ולשונה נתלשת על ידי ציפור, ועוד.
חלק מהמצבים המסוכנים קורים בעקבות הפגנת אנוכיות או טיפשות מצד הדמויות.
חלק מהמצבים המסוכנים קורים פשוט מעצם העובדה שהדמויות נמצאות במרכז יער, ואלו החיים.
על פי ראייתי, דמויות המשנה למעשה מייצגות את "הרוב" – שהוא לא בהכרח רע או אכזר, אך נוטה ללכת אחר העדר, ובעקבות כך גם להגיע לעיתים למחוזות אכזריים או לכדי התנהגות מטופשת (ראו את המציאות בעולם כיום בעקבות מצב המלחמה).
בסופו של דבר – גם רצון האדם להיות חלק מקבוצה הוא סוג של אינסטינקט קדמוני, וזה גם מה שהרבה מהדמויות מייצגות.
סגנון הציור:
סגנון הציור פשוט מרהיב!
מרבית הפאנלים בקומיקס הם סטטיים, אולם הזוויות המאוירות שבתוכם הן דינאמיות ומעניינות.
הרקעים עוצרי נשימה. סגנון הציור החמוד משרת מאוד את העלילה – שכן הוא יוצר "הלם" אצל הקורא, בדיוק כמו ההלם שאנו חווים כשאנו גדלים מלהיות ילדים שחיים באגדות למבוגרים המגלים את העולם האמיתי ואת הזוועות שמכיל.
דמויות היצורים הקטנים מצוירות בסגנון ציור מופשט בהשוואה לסגנון הציור הריאליסטי של הנופים, בעלי החיים, הענק וגופת הילדה – מה שיכול לרמז לנו על כך שבעצם לא מדובר באנשים קטנים אמיתיים, אלא ברעיון: ייצוג של רגשות, ייצוג של תפקידים בחברה וייצוג של חלקים באישיות שלנו כבני אדם.
בחלקים שונים מהיום, צבעי הרקע מתחלפים ומרגישים כמו עולם שונה לחלוטין – או אם תרצו, עונה אחרת, סיטואציה אחרת, תקופה אחרת בחיים.
לדוגמה, הצבע הירוק הרענן והתמים הוא בדרך כלל בבוקר, ובו מתרחשות סצנות בעלות רגעים "תמימים" או מעשי טיפשות.
בניגוד לכך, סצנות אכזריות או בעלות פן ערמומי מתרחשות בד"כ לקראת ערב, כאשר הצבעים הבולטים בתמונה הם כתום ואדום – המעבירים תחושה של דם, חימה, אכזריות, אלימות ויצריות.
מעבר לכך – מה עוד צריך להוסיף? תמונה אחת שווה אלף מילים, וכל עמוד בקומיקס הזה הוא פשוט מהמם ופסטורלי.
מסר:
יש כל כך הרבה מסרים בסיפור הזה – אך אתמקד במסרים המרכזיים:
מסר ראשון: הפרדוקס שבין סגנון הציור לתוכן העלילה
לדעתי, הסתירה שבין סגנון הציור התמים והפסטורלי לבין עלילת האימה האכזרית מייצגת את הסתירה שבין חוקי החברה המוכתבים לנו – לא לגנוב, לא לרצוח, לא לבגוד – לבין האופי הקדמוני והאינסטינקטיבי שבתוכנו, המורכב כולו מתכונות הסותרות את חוקי החברה – אהבה עצמית (עד כדי נרקיסיסטיות), קנאה, יצרים, שנאה.
מסר שני: גופת הילדה המתה המסמלת עולם ללא ממסד וחוקים – אנרכיה
הגופה של הילדה המתה יכולה גם לסמן לדעתי מה היה קורה אילו הממסד והחוקים שבעולמינו היו נופלים. עולמם של היצורים התפרק, והם נותרו ביער פראי ללא חוקי העולם הקודם.
לאיזו אנרכיה היינו מגיעים אם לא היו חוקים ועונשים?
האם מנהיגות אצילית ורחמנית עדיין הייתה עובדת ללא חוקים? כנראה שלא. כנראה שכמו בטבע, החזק, האכזר והאנוכי היה זה ששורד ומכתיב כיצד להתנהג. תכונות האופי השליליות שלנו, כמו היצורים הקטנים, היו משתלטות, וכל דמות בסיפור מייצגת כיצד הייתה פועלת כל תכונת אופי, אדם הנשלט על ידי אותה תכונת האופי או אדם בתפקיד או במעמד חברתי מסוים.
מסר שלישי: מסע מילדות לבגרות
גופת הילדה המתה יכולה לסמן גם את סופה של תקופת הילדות ותחילתה של תקופת הבגרות.
אורורה מייצגת את דמותה של הילדה היוצאת מהילדות ועוברת מסע של הישרדות והתפכחות אל העולם האמיתי של המבוגרים.
אין דבר כזה "האביר על הסוס הלבן" ולא תמיד הכול יעבוד כמו שנרצה. גם אם הכוונות שלנו טובות, לא כולם יאהבו אותנו או ייבחרו ללכת איתנו, והרבה מאוד פעמים דווקא ייבחרו באכזר והחזק, אפילו אם מתוך פחד ורצון להימנע מעימותים.
אורורה נופלת גם היא לאט לאט לאכזריות – החל מגזירת כנפי הציפור, לאחר מכן תקיפה ורצח של העכבר – שלבסוף, כמו האחרים, גם היא אוכלת מבשרו ואף עוטה על עצמה את פרוותו.
אורורה ניסתה ככל שהייתה יכולה להפוך למנהיגה הטובה שרצתה להיות, אך כשראתה שחוקי הטבע וחוקי החברה לא קשובים לה, הייתה חייבת לשרוד, ולבסוף הלכה גם היא אחר העדר במובן מסוים.
בשלב מסוים בעלילה, גרה אורורה בביתו של הענק יחד עם ג'יין, הנוודית העצמאית, שהזהירה את אורורה מלהתקרב אל הענק כי הוא מסוכן ומסריח.
יתכן כי ג'יין מסמלת גם נוודות שפירושה בדידות, או דרך חיים עצמאית וללא זוגיות, ומורגש כי כאשר היא מדברת על הענק היא מביעה את דעתה על גברים באופן כללי.
ג'יין מסכמת את השיחה על הענק כשאומרת "ברגע שאמצא מקום אחר, אני עפה מפה!".
אורורה, לעומת זאת, אוהבת את הריח של הענק, וכנראה גם נמשכת אליו. באחת הסצנות בהן היא מתגוררת בביתו, היא מתגנבת אל מיטתו של הענק, חותכת קצוות משיער ראשו ולאחר מכן מריחה אותן בחדרה בהנאה.
לבסוף, מגיעים אל בית הענק זלי ושאר הנתינים שלה ומתכוונים להשתלט על המקום ולהישאר לגור שם. אורורה מרגישה מאוימת, משטה בהם ונועלת אותם בתוך תנור האח, לפני שהענק מגיע, מבעיר את האח ושורף אותם חיים.
אורורה רצתה לשרוד, והיא לא הייתה מוכנה שייקחו לה את הענק שלה או את הבית המשותף שלהם.
הסיפור מסתיים בכך שהענק מכין מזון, ואורורה מביטה בו במבט מאוהב מתוך חלון החדר שבנתה לעצמה בתוך שעון קוקייה ישן שעל הקיר (ומיותר לציין שהענק לא מודע לקיומה).
היא אומרת: "הארוחה שאתה מכין לנו מריחה טוב. נסיך מתוק שלי.", ובכך נגמר הספר.
אורורה הגיעה לסוף מסעה, כשמצאה בענק את נסיך חלומותיה – גבר שמביא לה בית חם ואוכל אל השולחן. גבר שהוא למעשה… גבר. בן אנוש רגיל. הנסיך לא היה "הנסיך המושלם" בו הייתה מאוהבת בתחילת הסיפור – או אליו קיוותה – אלא פשוט בן אדם.
תיאוריה אפשרית נוספת הקשורה לתהליך ההתבגרות – היא שהילדה מעולם לא מתה, אלא נאנסה, או קיימה יחסי מין, ובכך "מתה" ילדותה.
מה שמרמז על כך הוא המראה הויזואלי של העולם המתמוטט בתחילת הסיפור, ומשפטים כמו "זה לא היה אמור להיות ככה" בהקשר למותה של הילדה.
סצנה נוספת התומכת בתיאוריה הזו היא הסצנה בה דמות המשוגעת, שנראית מאוד טראומטית, חלמה כי למעשה הילדה בכלל לא מתה. היא חיה והמשיכה הלאה בחייה.
אלו הן הפרשנויות שלי לסיפור – אולם כמות התיאוריות על הרומן הגרפי הזה לא נגמרת, מה שהופך אותו בהחלט לאחד מספרי הקומיקס – והספרים בכלל – הכי טובים שיצא לי לקרוא.
דירוג סופי: חמישה כוכבים!
לסיום, עובדה משעשעת שתפריח קצת את כל התיאוריות:
כששאלו את יוצרי הרומן לגבי הכוונה שמאחוריו, הם אמרו כי "אין אמת מוחלטת אחת". כלומר, לא באמת ידוע מהי הכוונה האמיתית שמאחורי הסיפור.
מצחיק, נכון? ייתכן כי כל התיאוריות שציינתי בכלל לא נכתבו בכוונה, אך מה אפשר לומר? יש הרבה יצירות אמנות הגדולות מיוצריהן. לפעמים האמנות יוצרת את המשמעות שלה, ולא להיפך.
למרות שהצהרתי כי הסקירה מלאה בספוילרים – אמליץ מאוד על קריאת הקומיקס!
הסקירה מאוד מעמיקה, אבל יש הרבה סצנות ורגעים שלא הוזכרו או הופיעו בה.
למי אמליץ?
לכל מי שעבר את גיל 18, כי המראות והמצבים שבקומיקס בהחלט עשויים לזעזע.
מקווה שנהניתם!
אם קראתם את הרומן הגרפי, אשמח מאוד לדון אתכם בתגובות על מה דעתכם לגביו ועל תיאוריות נוספות שאתם מכירים או שחשבתם עליהן.
💙!STAY ISRATUNED
