סקירה מאת: מגאנה-קון👓 (Megane-kun)
שם: Goodnight Punpun
שם מקור: Oyasumi Punpun
כותב ומאייר: Inio Asano
הוצאה: Shogakukan
מגזין מפרסם: Weekly Young Sunday, Weekly Big Comic Spirits
מפרסם באנגלית: Viz Media
מספר פרקים: 147
ממשיך/נגמר: נגמר
קטגוריה: מנגה
ז'אנרים:
תת ז'אנרים נוספים: התבגרות, יחסים, חברות, פילוסופיה, טרגדיה, טראומה, חיי קולג'
קהל יעד: סיינן (בוגרים), +18
⚠️אזהרת תוכן | מגיל 18 ומעלה
המנגה מכילה תוכן רגשי מורכב הכולל דיכאון, טראומות ילדות, סצנות מין, פגיעות נפשיות ומיניות, תקיפה, אלימות, מוות ושפה בוטה ולכן אינה מתאימה לקוראים צעירים או רגישים לתכנים מסוג זה. הקריאה מומלצת לגילאי 18 ומעלה.
מד ספוילר: נמוך
סיפור רקע
עצם הרעיון היצירתי של המנגה הזו הוא סיבה מספקת לקרוא אותה.
אם אנסה לתאר לכם.ן בקצרה את העלילה – סיפור חייהם של ילד וחבריו, מילדות ועד בגרות – זה ישמע בנאלי ולא מושך במיוחד.
מה שמיוחד בעלילת המנגה הזו, הוא שהדמות הראשית וכל יתר בני משפחתו הם הדמויות היחידות בסיפור המצוירות כדמויות ציפורים – ברמת הציור הפשוטה ביותר, שאפילו ילד בן חמש יכול לצייר, ובניגוד ליתר הדמויות המצוירות כבני אדם ובסגנון ציור ריאליסטי יחסית.
מדוע בחר יוצר המנגה לצייר כך את פונפון, הדמות הראשית, ובני משפחתו? זהו בדיוק סימן השאלה הגדול שגרם לי לקרוא את המנגה הזו, שמעולם לא נתקלתי בעוד אחת כמוה.
תקציר:
תנו לי להזהיר אתכם – מראה דמותו של פונפון, הדמות הראשית, אינו משקף כלל(!!!) את אופי המנגה. זוהי אינה מנגה ילדותית, ממש לא נועדה לקהל יעד של ילדים וגם לא אמליץ עליה לבני נוער.
מדובר במנגה אפלה ביותר, המציגה את סיפור חייהם של ילדים במעמד הביניים ועד קו העוני ביפן בשלל סוגים של התמודדויות בחיים – החל מהתמודדויות הילדים ועד להתמודדויות המבוגרים שבעלילה. אנו פוגשים תופעות מן החיים שמעטים האמנים המעזים לדבר עליהן.
הסיפור מתמקד בפונפון, ומתאר את חייו מילדות תמימה ומלאת סקרנות, דרך שנות ההתבגרות המבלבלות ועד לבגרות המלאה באכזבות והתפכחות. במהלך העלילה, חווה פונפון קשיים רגשיים עמוקים כמו תחושת חוסר ערך, חרדה ובדידות, לצד מערכות יחסים מורכבות עם חברים, אהובות ובני משפחה. הוא גדל בתוך משפחה בעייתית, ומתמודד עם אלימות, הזנחה, חוסר יציבות ונטישה, וחווה אהבה ראשונה ואובססיבית המעצבת את תפיסת עולמו ומשאירה בו צלקות.
במקביל, פונפון מחפש משמעות וכיוון בעולם שנראה לעיתים קר ואכזרי, ונאלץ להתמודד עם מציאות שלא תמיד מתאימה לחלומותיו.
המנגה בוחנת נושאים כמו דיכאון, טראומה, בדידות וחלומות שבורים, ומשלבת הומור שחור ורגעים אבסורדיים, כואבים וקשים לעיכול, המדגישים את המורכבות של חיי היומיום.
אולי נדמה לכם.ן כי לא סיפרתי דבר על העלילה – אולם כל מילה נוספת תהיה ספוילר מיותר.
דירוג
רעיון עלילה:
ציון מושלם רק על עצם הרעיון המקורי של ליצור עלילה הסובבת סביב דמות ראשית המצוירת בסגנון ציור שונה משאר הדמויות, כבעל חיים, ועדיין משחקת תפקיד של בן אנוש לכל דבר. בנוסף, השימוש בוורסטיליות של מראה הדמות הראשית על מנת להעביר מסרים בנוגע לחוויותיה הרגשיות אל הקורא.ת.
ביצוע העלילה:
אי אפשר היה לצפות לשום דבר שיקרה בעלילה הזו.
הכותב לא בוחל באמצעים ולא מרחם עלינו הקוראים.ות לרגע, לא מדלג על שום נושא קשה ממגוון תחומי החיים, אפילו שהעלילה מוצגת מנקודת מבטם של ילדים (ולאחר מכן, גם מנקודת מבטם של מבוגרים).
מה שאפילו יותר מדהים בעלילה, זהו השימוש בדמותו של פונפון שמלכתחילה מצויר בסגנון ציור מופשט המתאר את המראה הרגשי שלו, ולא באמת חושף בפנינו את המראה האמיתי שלו. דיברתי סינית? אז עכשיו בעברית: מראה הדמות של פונפון ממשיך להשתנות ככל שהעלילה מתקדמת, ולפעמים הוא אפילו כבר לא מצויר כאפרוח.
שיא השיאים מבחינתי היה כשפונפון צוייר כטטרהדרון (משולש-פירמידה). כן, פשוט דמיינו משולש. מדוע היוצר עשה את זה? למה דווקא משולש? לא תמיד הכול מובן או מוסבר.
קוראים שונים מפרשים את המעבר של פונפון לצורת משולש פירמידה כביטוי חזותי לבדידות הרגשית שחש באותן התקופות, לתחושת הניכור שחווה ולרצון שלו להתנתק מהעולם סביבו. המשולש, בהיותו מבנה יציב וסגור, משמש גם כסמל לחוסר תנועה, פשטות קיומית, ולעיתים אף כהגנה פנימית מפני הכאב.
כשנשאל יוצר המנגה, איניו אסאנו, הסביר כי בחר לצייר את פונפון כטטרהדרון משום שזו הצורה התלת-ממדית הפשוטה ביותר.
דמותו של פונפון מרבה להשתנות בהתאם למצבי הרוח המשתנים שלו ולסיטואציות והמשברים שהוא חווה, כילד, כנער וכבוגר, אולם יוצר המנגה ממש לא מאכיל אותנו בכפית, וזה משהו שגורם לנו כקוראים.ות להעריך את העלילה אפילו יותר.
לדבריו של איניו אסאנו, המטרה בבחירת דמויות פשוטות לדמותו של פונפון כדמות ראשית היא יצירת ייצוג מינימליסטי ואוניברסלי שיאפשר לקוראים.ות להשליך את עצמם.ן על פונפון, ולהרגיש כאילו הם.ן עצמם.ן חווים.ת את חייו (היעדר הבעות פנים מסובכות המתארות רגשות אינדיבידואליים שיתנו לקוראים.ות תחושת סובייקטיביות), ואילו חלק מהשינויים החזותיים לאורך העלילה, לא נושאים משמעות עמוקה אלא נובעים משיקולים אסתטיים ורעיוניים כלליים.
עיצוב הדמויות:
פונפון כדמות ראשית:
דמותו של פונפון היא האלמנט התמים היחידי ביצירה. לא רק הנראות של פונפון, אלא גם צורת החשיבה שלו, של ילד – לפחות בתחילת העלילה. אציין גם שפונפון עצמו הוא הדמות היחידה שמעולם לא נשמע משפט אנושי שיוצא מקולה כשהיא מדברת.
את העלילה מספר הסופר בגוף שלישי. הוא מתאר לנו את מחשבותיו ורגשותיו של פונפון, וכשפונפון מדבר הוא מציג לנו ציטוטים של מה שפונפון אומר, אבל קולו האנושי של פונפון לעולם אינו "נשמע" – כלומר, לא נעשה שימוש בבלוני דיבור עבורו. דמיינו כי דמותו של פונפון מדברת, קול צפצוף של אפרוח יוצא מגרונה, וקולו של המספר מדבר ברקע ומתרגם לנו את דבריה.
אופיו של פונפון
פונפון כל כך תמים, שבתור ילד לעיתים הוא אפילו לא מבחין בין טוב לרע. הוא לא מבחין בבריונות כשרואה אותה מתרחשת מול עיניו, לא מבחין בתכונות שליליות של אביו שהוא כה אוהב ולא מבחין בכוונותיה הטובות של אימו כשמציקה לו להכין שיעורים, מקלחת אותו כשהוא מסרב ודואגת לסדר את הבית.
דמויות המשנה:
דמויות המשנה עגולות מאוד. לכל דמות יש אופי משלה וסיפור חיים שלם מאחוריה ומלפניה. אין טוב ורע, ואין מושלם. היוצר נוגע בחלקים אפלים בחיים, החל מילדים להורים שיכורים ומתעללים, ואפילו עד ילדים למשפחות שהן חלק מכתות דתיות.
דמויות המבוגרים:
במהלך שלב ילדותו של פונפון, רוב דמויות המבוגרים הן מטורפות ופועלות באופן הנוגד את ההיגיון הישר, שלו כילד ושלנו כקוראים.ות.
בהתחלה לא הבנתי מה ניסה להגיד היוצר כשהציג את דמויות המבוגרים כמטורפות. הסיפור בבירור נכתב על ידי אדם אינטיליגנטי מאוד, ולמרות שיש שלל סצנות מצחיקות בעלילה, הז'אנר הוא לא קומדיה ולא פרודיה.
ככל שנכנסתי לעומק, הבנתי שכנראה אנו הקוראים.ות חווים.ות את התנהגות המבוגרים כלא הגיונית, בגלל העובדה שהסיפור מוצג מנקודת מבטו של ילד.
מי מאיתנו לא חשב כילד שמבוגרים מתנהגים בטיפשות מוחלטת ועושים מעשים לא הגיוניים? מי מאיתנו לא תהה לפעמים מה עושים המבוגרים כשהם לא נמצאים לידינו?
המחשבה גרמה לי להבין שהעלילה הנחשפת לעינינו מוצגת באופן מעוות וסובייקטיבי מעיני ילד ולא באופן אובייקטיבי למציאות האמיתית.
ככל שממשיך פונפון לגדול, דמויות המבוגרים הופכות פחות קיצוניות ומוזרות ויותר מובנות וריאליסטיות.
סגנון ציור:
סגנון הציור יפה, והדמויות מאוירות באופן מלא אופי. הסצנות מוצגות באופן ברור ולא מבלבל.
מעבר לכך, לא אעמיד פנים ש"השתגעתי" מסגנון הציור, מטעמי האישי, אבל הציון המושלם נובע משיטת הציור המיוחדת בה משתמש איניו אסאנו, והכוונה העומדת מאחוריה:
סגנון הציור של פונפון עומד בניגוד חד לרקע הריאליסטי המקיף אותו.
איניו אסאנו משתמש בטכניקה ייחודית ליצירת הרקעים במנגה: הוא מצלם לוקיישנים אמיתיים, מעבד אותם באמצעות תוכנות מחשב ומשלב אותם בצורה מדויקת כבסיס לציורי הרקע. התוצאה היא עולם חזותי מפורט מאוד, כמעט פוטוריאליסטי, שמאמת את הקורא עם דמויות מופשטות — כשבראשן פונפון, המצויר בסגנון ילדותי, פשוט, ולעיתים אבסורדי. הניגוד הזה מדגיש את תחושת הזרות והניכור שפונפון חווה בעולם שמסביבו, והופך את הבחירות החזותיות של אסאנו לאמירה רגשית עמוקה.
אגב, אם חשבתם.ן לרגע ששימוש בתמונות מצולמות מקל על עבודתו של היוצר ומשמש לו כקיצור דרך – לדבריו של אסאנו, בתקופות בהן נהג ליצור את יצירותיו בטכניקה ה"מסורתית" של ציור הרקעים בעצמו, היה מסיים עמוד אחד ביום, ואילו בעת השימוש בטכניקה של צילום הלוקיישן ושימוש בו, הכנת עמוד אחד לוקחת לו כשבוע אחד שלם!
אולם התוצאה המתקבלת והתחושה הרגשית שמצליח אסאנו להעביר מצדיקה את הדרך הארוכה.
דבר נוסף שהדהים אותי הוא השימוש בציור על מנת להעביר לנו את החוויות הרגשיות של הדמויות, סצנות מדומיינות ומרהיבות, ושימוש בצביעה כהה ובגוונים כהים וצללים על מנת להעביר אווירה אפלה מאוד לאורך כל המנגה, בו בזמן שסגנון הציור נוטה לחמוד (סגנון ציור הפנים העגלגל, תווי הפנים העדינים והעיניים העגולות).
במצבים מסוימים – רציניים או דרמתיים – אף בוחר היוצר לצייר את פונפון ובני משפחתו באופן ריאליסטי.
אהבתי מאוד גם את העובדה שלמרות שעלילת המנגה עצמה היא מאוד גרפית ואף פרובוקטיבית, ולמרות שפונפון עצמו מוצא את עצמו מביט באופן מיני בבחורות, הנשים לא מצוירות באופן פרובוקטיבי מדי – תנועות גופן לא מיניות מדי והאיברים לא "קופצים" מהבגדים.
גם כאשר יש התמקדות באיברים מסוימים על מנת להדגיש שדמות הגבר מתבוננת בבחורה אופן מגורה, האזור לא מצויר באופן מיני מידי.
בנוסף, רגעים בציור של בלבול בין אמת להזיה, בהם העובדה שפונפון מצויר כפי שמצויר משרתת בחכמה את היוצר.
מסר:
הסיפור גדוש בהמון מסרים. כל סיפור חיים של דמות הוא מסר בפני עצמו, לא, שלושים מסרים. כל מסר המתקבל נובע מטעות שדמות עושה, או הנחה שגויה של פונפון התמים בהסתכלות שלו על החיים. עצם הבחירה של היוצר לגרום לנו לחוות עלילה אפלה ולא מושלמת דרך עיניים של ילד, זהו המסר העליון. בקריאה אנו לומדים מחדש על עולם המבוגרים.
העלילה מתחילה כעצובה, ומתגלגת לכדי כדור שלג טרגי ענק. אף דמות לא זוכה לחסד ולחיים מושלמים מהאגדות. על טעויות משלמים, וגם על החלטות מטופשות – אולם בחיים, לא תמיד אפשר להימנע מהן.
דירוג סופי: 5 כוכבים
למי אמליץ על המנגה?
לא אמליץ על המנגה הזו למי שמחפש קלילות והומור, אבל באופן כללי, אמליץ עליה לכולם – בדגש על מגבלת הגיל, ועל השאלה האם אתם מסוגלים להתמודד עם כל מה שבלתי-אפשרי להתמודד איתו. המסרים המועברים חזקים מאוד, ויש המון סצנות שנחקקו בי – אם כי לא אציין אלו כדיי לא לייצר ספוילרים.
אם החלטתם לקרוא את המנגה – ראו הוזהרתם. היא כבדה מאוד, והקריאה לא קלה, אך היא בהחלט יצירת אמנות אמיתית.
את כל מגוון המסרים והצורות המופשטות שלבש על עצמו פונפון עדיין לא לגמרי הצלחתי להבין, אבל אולי אבין יום אחד. ואולי גם אתם.ן.
המנגה "Goodnight Punpun" מודפסת ומופצת בשפה האנגלית על ידי הוצאת VIZ Media, ונמכרת בחנויות הקומיקס והספרים השונות בארץ.
רוצים עוד סקירות?🧐
למעבר לעמוד הסקירות של ישראקומיקס
💙STAY ISRATUNED
