היה נחמד אם היינו מקבלים כמה ימים של שעמום במדינה הזאת. אבל זה מה יש…

היו כל מיני דברים שרציתי לשתף ולא יצא – פשוט כי הייתי עסוקה או אמוציונלית.

אז ככה:
הרגע הזה שהג'ינס משנה שעברה לא עולה עליי.
אני רוצה לרזות, אני גם יודעת איך.
הבעיה היא הוויתורים – של האוכל.
אני יכולה לשמור יום אחד, באמת. ואז מגיע יום חדש, עם פיתויים חדשים.
אני לא מבינה איך אפשר לשמור בעולם עם כל כך הרבה פיתויים.
אוף. אוף. ואוף.
למה להשמין זה קל ולרזות זה קשההה??
לרזות זה להזיע, להתאפק, לחכות.
להשמין זה פשוט לאכול, לשבת על התחת, ולחכות בקושי.
הבוקר תמיד מתחיל מושלם. זאת השעה הכי קלה.
ואז – הפיתויים. אם רק הם לא היו, הכול היה מושלם.

אגב, שאלה: למה בכניסה לקניונים השומרים תמיד שואלים "לאן את נוסעת"?
כאילו… מה זה משנה? מה יעזור להם לדעת לאן אני נוסעת?
מה כבר חשוד בזה – אלא אם כן אגיד להם מטרה ממש מוזרה?

ועכשיו – אין בתי ספר. ובדיוק ביטלו לי שיעור ניסיון שקבעתי לרביעי.
לעזאזל עם התקופה הזאת.
אני כמובן אחפש פתרונות במקום להתבכיין, כי להתבכיין לא עוזר.

הולכת לחזור לעבודה.
נדבר.
גיבורים.💪