אין לי מושג איך להסביר את זה, אבל בתור מעבירת חוגי קומיקס אני מקבלת כבוד אחר.

אולי כי זה בשעות הבוקר, אולי כי השתפרתי במה שאני עושה,
בכל מקרה בדרך כלל היחס מצוות המורים הוא יותר נחמד.
אולי בגלל שזה חוג חד פעמי, אז הצוות מנסה להתייחס יפה לאורחים. אולי בגלל אווירת החופש הגדול. מי יודע.
בכל מקרה, לקבל כיתה משלי שאליה מגיעים התלמידים עושה לי טוב.

אבל כמובן שמדריך אחד היה חייב להרוס לי עם האדישות שלו. אתה לא יכול להיות אדיש כשאתה אחראי על ילדים. מדהים כמה דברים אני לומדת כיום ביום אחד.

כמה חשוב לתת רושם ראשוני טוב, לחייך ולהיות חברותי גם כשאין לך מצב רוח, כי אם הייתי נחמדה הבוקר כשהמורים קיבלו אותי יכול להיות שהיו מציעים לי עכשיו מהאוכל בו פינקו אותם.
מה שהזוי הוא שאני בדרך כלל לא מתביישת אפילו לשאול ולבקש.
אבל אחרי אתמול, כשהבנתי שהאגו מנהל אותי הרבה לאחרונה, החלטתי להרגיע קצת את עצמי.

אני חסרת טאקט והרבה פעמים מרשה לעצמי. יש כאלה שרואים את זה כעממיות, ויש כאלה שמי יודע, אולי זה יגרום להם להרים גבה.
באמת שבדרך כלל אני שמה פס, אבל פתאום מרגיש לי שאני צריכה לתת כמה שיותר רושם טוב בשביל העסק. בשביל שאולי, בעתיד, בית הספר יעשה איתי שת"פים.

אתמול פשוט נפל לי האסימון כשניסיתי לעשות שת"פים עם בתי ספר. אם הייתי מתנהלת קצת אחרת, אם האגו לא היה מנהל אותי ולא הייתי נכנסת לריבים מיותרים, הייתי משיגה יותר משרות. אני לגמרי אשמה. לפעמים להיות פראייר זה לא להיות זה שלא מדבר, זה להיות זה שמדבר יותר מידי והורס לעצמו.