צהריים טובים, גיבורים.
רציתי לשתף אתכם קצת במחשבות פנימיות.

אני כבר לא כועסת על אנשים כמו פעם, כי אני מבינה שהכול מגיע מכאב. שזו דרך ההישרדות שלהם. וגם אם הם פוגעים בכוונה, זה רק מראה שכואב להם.
אני חושבת שאני גם סלחנית לזה יותר כי אני נזכרת בכל הפעמים שבהן כאב שקיבלתי – ניסיתי לזרוק אותו בחזרה.
כמובן שהדעה שלי יכולה להשתנות, אבל למרות הכול, אני רואה שהתבגרתי.
שאני כבר במקום שבו לא כל מילה מדליקה אותי, ושאני מצליחה לנפנף אותן מבלי שיגיעו ללב.
שאני מצליחה לראות את מה שמעבר.

כתיבה היא דרך נהדרת להוציא את העקצוצים מהלב — כי פתאום, כשהם כתובים, הם כבר לא נראים כל כך מאיימים.

ולנושא אחר:
רק אותי זה מעצבן כשאנשים מתייפייפים כשאני שומעת "שירים שטחיים" או רואה סדרות "ריאליטי שטחיות", והם אומרים את זה כאילו לא מיליוני אנשים עושים את זה?
אבל האמת היא שזה לא העניין בכלל. גם אם הייתי האדם היחיד שנהנה מזה – כן, זה עושה לי טוב. כן, אני נהנית.
לא תמיד מתחשק לי סדרה כבדה או עמוקה. לפעמים בא לי פשוט.
(ומה שהכי מצחיק — זה שכשהם מציעים לי בעצמם סדרות שטחיות, ואני אומרת שאני לא בעניין פשוט כי אין לי זמן – הם עדיין ממשיכים לדבר על זה 🤦🏻‍♀️)

עוד משהו שאני אוהבת בריאליטי?
לצייר תוך כדי.
תרצו לראות ציורים שלי, גיבורים?

זה עד כה גיבורים. יום מקסים.